מאמר דעה | יעל בוים-פיין (המאמר פורסם באתר מאקו, 05.05.2026)
הדיון הציבורי סביב מקרי האלימות האחרונים צריך לעסוק לא רק במעשים עצמם, אלא גם במסרים שבנים סופגים מגיל צעיר על כוח, קשיחות והסתרת רגשות. הציפייה להיות “חזקים תמיד” דוחפת חלק מהם להתנהגויות מסוכנות ולעיתים גם באלימות. שינוי אמיתי יגיע רק כשנלמד בנים שלהראות רגשות זהו חלק מחוסן, לא סימן לחולשה.
אירועי האלימות הקשים של הימים האחרונים הם תזכורת למחיר שבנים צעירים משלמים על מודל הגבריות שהם נדרשים לאמץ. יכול להיות שזה לא ההסבר הראשון שתחשבו עליו, הרי לכל אירוע אלימות יש מכלול של סיבות, וחלק גדול מבני הנוער אינם מעורבים באירועי קצה. ועדיין, זה קשור גם למגדר. כמעט כל הבנים אמנם אינם אלימים, אבל כולם חלק מסיפור הגבריות הישראלי, ומשלמים את המחיר על הציפייה החברתית להיות חזק וקשוח. אירועי קיצון צומחים על קרקע חברתית שמלמדת בנים מגיל צעיר שכדי להיות “גבר” עליהם להדחיק רגשות, לצמצם מילים ולתת לגוף להוביל אותם.
כמעט כל יום במסגרת תפקידי המקצועי, אני שומעת בצורה כזאת או אחרת שזה הטבע של בנים, ככה הם נולדו ואין טעם להתערב ולנסות לשנות את זה. אז לא רק שיש מה לעשות עם זה, הימים האחרונים מוכיחים שוב שזה הכרחי להתמודד עם זה, שאין ברירה אלא ללמד בנים מגיל צעיר לשים לב לסביבה שלהם, להתחשב, לבטא את הרגשות שלהם, להיות חלשים כשצריך ולדעת לבקש עזרה.
בנים לומדים מגיל צעיר שלא מתאים שיבטאו חולשה או היסוס, ומפנימים את התפקיד החברתי המצופה מהם. שלל הרגשות שהחיים מייצרים בקרבם לא הולכים לשום מקום כאשר הם עמוק בפנים, שבסוף יוצר דרך התנהגות סיכונית, התמכרויות, תאונות דרכים קטלניות ובסוף גם דרך אלימות.
השינוי מתחיל בשיח היומיומי שלנו. כשאנחנו מאפשרים לילד לבכות בלי לומר לו “תהיה גבר”, או כשאנחנו מעודדים נער לשתף בפחד או בכישלון במקום לצפות ממנו להפגין חוסן מזויף, אנחנו לא מחלישים אותו, להפך – אנחנו מעניקים לו את הכלים לבטא ולווסת את המטען הרגשי שלו. התיקון מתחיל בלגיטימציה שאנחנו נותנים לבנים להיות אנושיים ופגיעים. התפקיד שלנו הוא לא לוותר על הבנים כשהם מאחרים לבית ספר, מחפפים בשיעורי בית, נשארים כיתה ונכשלים בלימודים. האחריות שלנו היא ללמד אותם לשים לב, לפתח מיומנויות מגוונות, להשקיע בסביבה שלהם.
אני שומעת לא מעט פעמים שאין לנו ברירה בישראל, כי בסוף המדינה צריכה שהנערים האלה יהפכו לחיילים. זה נכון, למדינה שלנו יש צורך קיומי בצבא חזק. אבל עוצמה מתבססת גם על היכולת לתכנן בחכמה, לעבוד בשיתוף פעולה, לשקול חלופות בזהירות ולהיאזר בסבלנות כשצריך. הצבא בעצמו כבר מבין שכדי לעמוד במשימות שלו ולשמור על החיילים הכרחי לעשות עיבוד רגשי של החוויות הקשות שהמלחמה מייצרת. התפיסה הזאת מתבססת על כך שהיכולת להכיר בפגיעות אינה חולשה, אלא הבסיס לחוסן אמיתי. לוחם או מפקד שיודעים לזהות את הרגשות שלהם ולעבד אותם הם אנשים שקולים יותר, שמסוגלים לתפקד תחת לחץ לאורך זמן. כוח פיזי לבדו אינו מספיק, עוצמה אמיתית נשענת על תעצומות נפש ועל היכולת להיות מחובר לעצמך ולסביבה.
המחשבה הרווחת היא שיש לנו צרות גדולות יותר, ובאמת לא חסרים לנו אתגרים דחופים. אבל הגבריות גובה מחירים גבוהים מאוד מבנים מגיל צעיר ולאורך כל חייהם כגברים. אירועי קיצון צומחים על קרקע חברתית שצריך לתקן אותה עכשיו.